גמרא
פירוש
אאַמַּאי שְׁמִירָה בִּבְעָלִים הִיא אָמַר רַב פָּפָּא בדְּאָמַר לֵיהּ שְׁמוֹר לִי הַיּוֹם וַאֲנִי אֶשְׁמוֹר לְךָ לְמָחָר.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
[אור זרוע ב״מ פא, א] פר״ח זצ״ל: פשיעה בבעלים היא [מ]חלוקת רב אחא ורב הונא בתחילת השואל פרה מחבירו וסלקא לפטורה.א
[כת״י הגניזה מביהמ״ד דר״ח] ונעשין שומרי שכר זה על זה. ומקשונן, כי מכדי כל [חד שומר] בדיליה ובדשותפותיה, הרי שמירת כל אחד ואחד ל[חבירו שמירה] בבעלים היא, היכי מחייב בגניבה ואבדה. ומוקים לה רב פפא דאמר ליה שמור לי היום ואשמר לך למחר.ב [שתי כתבי יד בגניזה מביהמ״ד דר״ח]ג תנו רבנן מכר [לו בית מכר] לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותה עליו, מכר [לו פרה] מעיד לו מפני שאין אחריותה עליו. בריתא בלשון הזה ואיבעי לן מא׳י קאמר. ואתא רב ששת ואפקה מן פשטה, ואמ׳ר דהאי דקא תני מכר לו שדה מכר לו פרה, לא שמכר לו ראובן לשמע׳ון שראובן מוכר ושמע׳ון לוקח, אלא שמכר ראובן שדה שהיא של שמע׳ון וזו היא דאמ׳ר רב ששת [ב]ראובן שגזל שדה משמע׳ון ומכר אותה ללוי, ואתה יהודה קא מערער, לא ליזיל שמע׳ון שהשדה שלו היא לישהיד ללוי שקנה מיד ראובן שהוא הגוזל – שהוא ללוי, דניחא ליה לשמע׳ון דלא תיפוק מידי לוי שהוא בא מחמת גזלן, וניחא ליה דתהוי בידי מי שהוא בא מחמת גזלנותו דהדרא ליה, ולא תהוי ביד מאן דקא מערער עליה, ומקשונן, כד משהיד שמע׳ון דהא ארעא דלוי היא היכי הדרא ליה, ופריק דאמ׳ר כי ידענא בה בהא ארעא דלאו דיהודה היא, ולא דאמ׳ דלוי היא. והדר אקשינן, ובההיא זכותא דמפיק לה מלוי נפקה מן יהודה, נישבוק, דנשקליה יהודה ונפקה ליה [ממנו. ופרקינן] כגון דיהודה קשה ואמ׳ר שמע׳ון לוי נוח לי ויהודה קשה [הימנו].
מעיד לו עליה. (עי׳ ספר הישר לר״ת חלק החדושים סי׳ תקע״א). [רמב״ן] ודאמרינן השני נוח לו וכו׳ לאו בדקא ידעינן ניחותיה דלוי טפי מיהודה ודאי, אלא אפילו משום חששא וכו׳ ורבינו חננאל זכרונו לברכה כתב ופרקינן כגון דיהודה גברא אלימא, ולאו דוקא.
[רשב״א] השני נוח לי הראשון קשה הימנו. פר״ח ז״ל שיהודה גברא אלמא ולוי אדם נוח. ומיהו לאו דוקא בדידעינן באלמותיה דיהודה וניחותיה דלוי, אלא דמיחש הוא דחיישינן דילמא הא נייח ליה והאי קשה ממנו, דלנגועי עדות כל דאפשר למיחש חיישינן.ד
[ר״ן] השני נוח לי. ור״ח והריא״ף ז״ל שכתבו כגון שהיה לוי נוח לו ויהודה קשה ממנו, לאו דוקא בדידעינן.ה [בשתי כת״י בגניזה מביהמ״ד דר״ח] [ואיבעית] אימא כגון דאית ליה שהדי למר ואית ליה שהדי למר, ואמור [רבנן א]רעא היכא דקימא תיקו (=תיקום) והכין מיכון מימרא, (ואית) [דאית] ליה תרין שהדי [ליהוד]ה בין בשקרא בין בקשטא, ואית ליה חד שהדא ללוי או (=אי) שתיק שמעון נפקא מן לוי ושקיל לה יהודה, לפיכך אזיל שמע׳ון ומשהיד ללוי, דהוו תרי לבהדי תרי וקימא ארעא בידא דלוי, דמכח גזלן דשמעון קאתי, דנח לו להוציא ממנו וקשה לו להוציא מיהודה ונמי או (=אי) שתק שמעון וקימא ביד יהודה אף על גב דאית ליה שהדי לשמעון ארעא [היכא] דקימא תיקו (=תיקום).
[רשב״א] ואמור רבנן ארעה היכא דקיימא תיקום. ור״ח ז״ל [פירש] ארעא היכא דקיימא תיקום ואי מטיא לידא דיהודה לא מצי שמעון לאפוקא מיהודה בהני שהדי דמפיק לה מלוי, ומשום הכי מסהיד שמעון סהדי דהאי ארעא דיליה הוא וראובן גזלה מיניה, ומפיק לה מלוי ומחזיק בה, ובתר הכי אפילו מיתי יהודה סהדי דהאי ארעא דיליה אמור רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום, ע״כ וזה נכון, דהאי טעמא איצטריך כי היכי דתיקום בידא [ד]שמעון לבתר דמפיק לה מלויו.מהדורת הרב יקותיאל כהן, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד
[כת״י הגניזה מביהמ״ד דר״ח] ונעשין שומרי שכר זה על זה. ומקשונן, כי מכדי כל [חד שומר] בדיליה ובדשותפותיה, הרי שמירת כל אחד ואחד ל[חבירו שמירה] בבעלים היא, היכי מחייב בגניבה ואבדה. ומוקים לה רב פפא דאמר ליה שמור לי היום ואשמר לך למחר.ב [שתי כתבי יד בגניזה מביהמ״ד דר״ח]ג תנו רבנן מכר [לו בית מכר] לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותה עליו, מכר [לו פרה] מעיד לו מפני שאין אחריותה עליו. בריתא בלשון הזה ואיבעי לן מא׳י קאמר. ואתא רב ששת ואפקה מן פשטה, ואמ׳ר דהאי דקא תני מכר לו שדה מכר לו פרה, לא שמכר לו ראובן לשמע׳ון שראובן מוכר ושמע׳ון לוקח, אלא שמכר ראובן שדה שהיא של שמע׳ון וזו היא דאמ׳ר רב ששת [ב]ראובן שגזל שדה משמע׳ון ומכר אותה ללוי, ואתה יהודה קא מערער, לא ליזיל שמע׳ון שהשדה שלו היא לישהיד ללוי שקנה מיד ראובן שהוא הגוזל – שהוא ללוי, דניחא ליה לשמע׳ון דלא תיפוק מידי לוי שהוא בא מחמת גזלן, וניחא ליה דתהוי בידי מי שהוא בא מחמת גזלנותו דהדרא ליה, ולא תהוי ביד מאן דקא מערער עליה, ומקשונן, כד משהיד שמע׳ון דהא ארעא דלוי היא היכי הדרא ליה, ופריק דאמ׳ר כי ידענא בה בהא ארעא דלאו דיהודה היא, ולא דאמ׳ דלוי היא. והדר אקשינן, ובההיא זכותא דמפיק לה מלוי נפקה מן יהודה, נישבוק, דנשקליה יהודה ונפקה ליה [ממנו. ופרקינן] כגון דיהודה קשה ואמ׳ר שמע׳ון לוי נוח לי ויהודה קשה [הימנו].
מעיד לו עליה. (עי׳ ספר הישר לר״ת חלק החדושים סי׳ תקע״א). [רמב״ן] ודאמרינן השני נוח לו וכו׳ לאו בדקא ידעינן ניחותיה דלוי טפי מיהודה ודאי, אלא אפילו משום חששא וכו׳ ורבינו חננאל זכרונו לברכה כתב ופרקינן כגון דיהודה גברא אלימא, ולאו דוקא.
[רשב״א] השני נוח לי הראשון קשה הימנו. פר״ח ז״ל שיהודה גברא אלמא ולוי אדם נוח. ומיהו לאו דוקא בדידעינן באלמותיה דיהודה וניחותיה דלוי, אלא דמיחש הוא דחיישינן דילמא הא נייח ליה והאי קשה ממנו, דלנגועי עדות כל דאפשר למיחש חיישינן.ד
[ר״ן] השני נוח לי. ור״ח והריא״ף ז״ל שכתבו כגון שהיה לוי נוח לו ויהודה קשה ממנו, לאו דוקא בדידעינן.ה [בשתי כת״י בגניזה מביהמ״ד דר״ח] [ואיבעית] אימא כגון דאית ליה שהדי למר ואית ליה שהדי למר, ואמור [רבנן א]רעא היכא דקימא תיקו (=תיקום) והכין מיכון מימרא, (ואית) [דאית] ליה תרין שהדי [ליהוד]ה בין בשקרא בין בקשטא, ואית ליה חד שהדא ללוי או (=אי) שתיק שמעון נפקא מן לוי ושקיל לה יהודה, לפיכך אזיל שמע׳ון ומשהיד ללוי, דהוו תרי לבהדי תרי וקימא ארעא בידא דלוי, דמכח גזלן דשמעון קאתי, דנח לו להוציא ממנו וקשה לו להוציא מיהודה ונמי או (=אי) שתק שמעון וקימא ביד יהודה אף על גב דאית ליה שהדי לשמעון ארעא [היכא] דקימא תיקו (=תיקום).
[רשב״א] ואמור רבנן ארעה היכא דקיימא תיקום. ור״ח ז״ל [פירש] ארעא היכא דקיימא תיקום ואי מטיא לידא דיהודה לא מצי שמעון לאפוקא מיהודה בהני שהדי דמפיק לה מלוי, ומשום הכי מסהיד שמעון סהדי דהאי ארעא דיליה הוא וראובן גזלה מיניה, ומפיק לה מלוי ומחזיק בה, ובתר הכי אפילו מיתי יהודה סהדי דהאי ארעא דיליה אמור רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום, ע״כ וזה נכון, דהאי טעמא איצטריך כי היכי דתיקום בידא [ד]שמעון לבתר דמפיק לה מלויו.מהדורת הרב יקותיאל כהן, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד
הערות
א ב״מ צה, א. ועי׳ תשב״ץ ח״ד סי׳ כ. מהרי״ק סי׳ ק״ד. אבקת רוכל סי׳ קסח. קצו״ח שה, ג. נתיבות המשפט קעו, א.
ב עי׳ מהר״ם מרוטנברג סי׳ קפ״ו. רדב״ז ח״א סי׳ קכט, וח״ב סי׳ תת״מ. מהרי״ק סי׳ קנה.
ג עי׳ רדב״ז ח״א סי׳ נא. כ״י הנוסף מהגניזה ב- T-S NS 310.9 ושם: 810. 329. וכן קנטבריגיא: T-S 1 F4 .
ד ממשמעות הרמב״ן לעיל יוצא שמדבריו ומיהו וכו׳ הן ההסבר על דברי ר״ח הקודמים, וקשה לומר שסיום הרמב״ן שכ׳ ולאו דוקא הן מלשון הר״ח, שא״כ הול״ל וכ״כ ר״ח ז״ל וכו׳.
ה ועי״ש בהערות והו״ד בנמוקי יוסף כאן.
ו ועיש״ע לפני מובאת הר״ח שלולי פירושו דהר״ח היה קושי בסוגיא והוצרך לתרוץ מיוחד. ועי׳ מהרש״ם ח״ג סי׳ כב.
הערות
Gemara
Peirush